'המתנה הטובה בחיי' - הילה פלד

"בקרוב אחגוג יום הולדת, אני כבר לא ילדה, אבל אני שונה קצת מאחרים, כי נולדתי עם כמה בעיות, ולכן אני חיה בקיבוץ בצפון הארץ שהוא מסגרת תומכת העונה על כל צורכי התושבים שנקראים חברים.
למרות בעיותי אני בחורה מאד כישרונית שיודעת לספר סיפורים, לצייר ואוהבת בעלי חיים מבויתים.
נכון, אומרים “שונא מתנות יחיה” אבל אני דווקא מאד אוהבת מתנות, מאז שהייתי ילדה.
לפני שנים היתה מביאה לי סבתי שתחיה, מתנת תשומת לב קטנה כל יום שישי, פעם זו ביצת שוקלד עם הפתעה פעם סביבון משוכלל, כל מיני דברים. הדבר הראשון שהייתי אומרת ברגע שהינו מגיעים לבית של סבתא לקבל את השבת, לא היה “איזה ריח ניחוח, איזה אוכל טוב!” או “שלום סבתא מה שלומך?” אלא פשוט “איפה המתנה?”
ואוהבת מתנות כזאת גם נשארתי למרות כל הטפות המוסר מהורי .
את ה”מתנה” היפה ביותר שזכיתי לה, “קיבלתי” באופן רשמי היום.
יש דבר ששכחתי לספר לכם על עצמי יש לי חבר כבר שנתיים ומעלה שגם הוא חבר בקיבוץ המיוחד, אני לא אכתוב כאן את שמו ופרטים אמיתיים עליו, מטעמי הגינות והגנה אשתמש בשם בדוי – יניב. יניב גר עד עכשיו בדרום, אבל כעת הוא מכר את הבית ועבר להתגורר בגוש דן.
זה אומר שיניב כנראה לא יסע יותר נסיעות ארוכות של שבוע ומעלה, הוא לא יכול להיות שם זמן קצר יותר בגלל המרחק הרב. כשיניב נוסע אני מתגעגעת אליו מאד!
כבר מלפני כמה זמן, יניב הודיע לי שזוהי נסיעתו האחרונה דרומה כבר שמחתי מאד והתרגשתי לקראת שובו היום, עד שכבר לא יכולתי לחכות, ספרתי את הדקות והשניות שעוברות, הסתכלתי בשעון, מתי יניב שלי יבוא?
טילפנתי אליו אתה בא? איפה אתה? לבסוף לאחר שסיימתי את כל מה שהיה מוטל עלי ישבתי לחכות בחוץ לחברי האהוב, אחרי דקות מספר הגיע הרכב שעליו, כך הייתי בטוחה, נוסע יניביק שלי וצדקתי!
רצתי כמטורפת נפלתי לזרועותיו וחיבקתי אותו בתאווה שכמותה לא חיבקתי אף אחד!
זו ביחד עם הידיעה המשמחת שכבר לא יהיו לי פרדות בנות שבוע מיניב שלי, היתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם! והיא לא עלתה אפילו “אגורה שחוקה”!
כל מה שרציתי להגיד לכם בטור הקצר הזה הוא שמתנה לא בהכרח נמדדת בשווי שלה בכסף, אלא בכמה שהיא יקרה לנו רגשית.
אני צרכה ללכת לראות מה שלום יניבי אז להתראות!"

הילה פלד, חברת כישורית, 2010